בארץ הרגישות מדברים בשפת העדינות. זוכרים את זה?
מהי שפת העדינות? איך היא 'נשמעת'?
רמזים ותנועות גוף. מילים רכות ולא חד משמעיות. לתת לשני להבין לבד.
התחשבות רבה בדעת וברגשות הזולת ובמיוחד – באוטונומיה שלו.
שיעשה רק אם הוא באמת רוצה ולא בהרגשה שהכריחו אותו.
בדיוק כמו שאדם רגיש רוצה שיתייחסו אליו :)

עדינות בכלל היא מידה נפלאה ויקרה עד למאוד ושפת העדינות היא שפה יפה ונעימה,
הבעיה היא, שלא כל האנשים מתגוררים בארץ הרגישות...
מה קורה לאדם שחי בארץ הרגישות ושפתו שפת העדינות כשהוא מדבר בשפת העדינות
עם אנשים שאינם מתגוררים בארץ הרגישות?

הם פשוט לא שומעים אותו, לא מתחשבים בדבריו ולא מצייתים לו.
לא בגלל שהם לא אוהבים אותו או שלא אכפת להם ממנו או שהם לא מעריכים אותו או שהם לא צייתנים,
אלא בגלל שהם פשוט לא שמעו אותו! הוא דיבר 'חלש' מידי עבורם!
הם לא שמעו, כי הלב שלהם מדבר שפה אחרת והאוזניים שלהם קולטות שפה אחרת. כדי 'לשמוע' הם זקוקים לשפה יותר בוטה, יותר ישירה, יותר תקיפה ודורשת ויותר חד משמעית.

אדם שחי בארץ הרגישות חייב להבין ולהיות מודע לכך,
שלא כל האנשים הם רגישים ולא כולם מדברים בשפת העדינות.
איך מדברים עם אנשים כאלה? בשפתם! ישיר, תקיף וחד משמעי.

אני נזכר בסיפור מחויך שמסופר על אחד הרבנים בארצנו לפני כמאה שנה:
הוא נסע עם תלמידיו במוניתו של ערבי אחד ובאמצע הדרך שינה הערבי את טעמו,
עצר את הרכב ודרש על הנסיעה מחיר כפול.
התלמידים ניסו לדבר עם הערבי בהגיון ולשכנע אותו בק"ן טעמים לחזור בו.
אחרי כמה דקות של נסיונות שכנוע, הרים הרב את ידו וסטר לערבי על לחיו.
לגודל הפליאה, חזר בו הערבי באופן מיידי והמשיך בנסיעה.
לתלמידיו, שהתפלאו על התנהגות רבם ועל כך שהערבי שמע דווקא כשסטרו לו, אמר הרב:
"עם כל אחד צריך לדבר בשפתו. עד עכשיו הוא לא שמע, פשוט כי דיברנו איתו בשפה שהוא לא מבין..."

לאור כל האמור, על אף שזה לא נח ולא נעים, חובה על אנשים רגישים לפתח בעצמם את היכולת ואת המיומנות לדבר בשפה יותר ישירה, יותר תקיפה ויותר חד משמעית, כדי שישמעו אותם וכדי שיוכלו לשמור על הזכויות של עצמם ולדאוג לעצמם.

איך זה נשמע לכם...?