בגלל העירנות הגבוהה והעומק הרגשי והמחשבתי שלהם,
לבעלי ר"ג יש נטיה טבעית חזקה לייחס משמעות גבוהה לדברים.
קשה להם מאוד לחשוב או להניח שדבר קרה 'סתם', במקרה, ללא כוונה מיוחדת, או בגלל סיבה פעוטה.
הנטיה הזאת גורמת להם הרבה פעמים לחשוב ולהסיק מסקנות בסגנון כזה:

הוא לא ענה לי לטלפון?
זה בטח בגלל שהוא כועס עלי!

קרתה לי תאונה?
ברור שזה בגלל שעשיתי עברה והקב"ה מעניש אותי

פתחתי את הספר בדיוק במילים האלה?
זה בודאי רמז לפתרון הספק שמלווה אותי

נכשלתי במבחן?
זה סימן משמים שאני צריך לעבור למסלול לימודים אחר

הגבאי לא העלה אותי לתורה כבר שלושה שבועות?
זה כנראה בגלל שאני לא לומד שלושה סדרים בכולל

ובטח אתם יכולים לתת כאן עוד הרבה דוגמאות מהחיים שלכם בסגנון הזה... (אשמח לקבל)

ומה הבעיה בייחוס משמעות רבה מידי?
א. לא תמיד זה נכון או לפחות לא מדויק.
ב. זה עלול לגרום לקלקול של מערכות יחסים.
ג. זה עלול לגרום לחדול מעשיה או לשנות משהו ללא סיבה אמיתית. בקיצור, לעשות טעויות.
ד. זה עלול לגרום סבל רב, כמו רגשי אשמה / פגיעות / חרדה / ועוד, ללא סיבה אמיתית או מעבר לסיבה האמיתית.
ה. ככל שאנחנו מייחסים יותר משמעות לדברים, העוררות שלנו נהיית גבוהה יותר. עוררות גבוהה לאורך זמן היא מצב שמכביד על הנפש ועלול לגרום עצבות, דיכאון וחרדות.

מה עושים?
כשאנחנו מרגישים שאנחנו מייחסים משמעות לדברים אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו לשאול:
האם זאת האמת?
האם זאת באמת ובודאות האמת?
האם יתכן שהמשמעות שונה ממה שאני חושב?
האם יתכן שאני מגזים בייחוס המשמעות הגבוהה שאני מייחס לדבר?
האם יתכן שבאמת אין לי מושג אמיתי למה זה קרה ומה המשמעות של זה?
האם יכול להיות שבאמת זה פשוט 'סתם' 'במקרה' או בלי כוונות גבוהות מיוחדות?

אשמח לתגובותיכם!